על פשטידת גבינה ואהבת הזולת 

"מלכה, את שומעת?"

"שומעת".

"תיקני ארבעה גביעי גבינה לבנה של קילו, שמונה שמנת מתוקה, שלושה קילוגרם גבינה צהובה, עשרים שמנת חמוצה..."

"תיקי, השתגעת? מה קרה? פרצה מלחמה?"

"לא, מלכה. למה את תמיד כזו פסימית? בסך הכול מתקרב חג שבועות..."

שתיקה ארוכה.  

אחרי שעה

"תיקי, הלו? אני בקופה. תגידי, לעשות תשלומים?" מלכה קנתה כמעט את כל מוצרי החלב שהיו על המדף. מוצרלה, גאודה, מאודה, מעושנת, מעוצבת, משולשת, מתובלת ורכה... יוגורט, דנובה, דנונה, גיל וגילה ופרילי ודני ומי לא. היא הגיעה הביתה מתנשפת, הטילה את גופה המיוזע על הספה, ואמרה: "אני חייבת לדעת למה אוכלים גבינה בשבועות". ראיתי שאם לא תימצא לסוגיה זו תשובה, אין מצב שהיא תמשיך בשגרת חייה. ניסיתי להסיח מעט את דעתה ואמרתי לה: "מלכה, את רוצה לעצב ולתכנן איתי את התפריט לערב שבועות? תיראי, זו הזדמנות לבלינצ'ס וצימעס ו...." "די" היא פלטה "עד שאני לא יודעת למה – אני לא זזה!" 

אחרי שש שעות

"מלכה, בואי הכנתי לשתינו קפה משובח. בואי נשב קצת, אולי נזמין את שולי השכנה, היא יודעת הכול, אין קורס שהיא לא עברה, היא בטוח תדע משהו על הגבינות ועל שבועות." מלכה הרימה אלי עיניים משתאות וספקניות ואמרה: "טוב, תיקי. קראי לשולי". שולי נכנסה בצעדיה הקצביים, מאופרת, לבושה, כאילו הולכת למסיבה. אצל שולי תמיד זה כך. אף פעם לא תתפסו אותה לא מוכנה. מוכנה פשוט להכל. יש לה "לוק" של כוכבת. תמיד טיפ טופ, תמיד אומרת את הדבר הנכון בזמן הנכון, תמיד מחייכת כשצריך. זאת שולי. והיא הייתה תקוותי האחרונה.

 "תגידי, שולי..."

מלכה הכירה את שולי היטב. הייתה להן שפה משותפת, הן יכלו לדבר שעות, על הכול. הנחתי את הקפה על השולחן והתיישבנו שלושתנו. הילדים כבר ישנו, הבעלים ישבו ביחד בחוץ, ואנחנו, עם הקפה ועם מלכה שזזה בחוסר מנוחה.  מלכה לא חיכתה –  "שולי, תגידי, למה אוכלים מאכלי חלב בשבועות?" שולי הייתה המומה. היא לא ציפתה לשאלה כזו מצד מלכה, אשת המחשבים המבריקה. אבל היא הנהנה, ואמרה: "אממ... יש בעיות הרבה יותר חמורות בחיים..." וניסתה להמשיך הלאה, בלי להיכנס לשיחות כבדות, אבל מלכה לא ויתרה, היא החליטה להבין למה. כנראה ששולי שמה לב למבט הזה של מלכה, שציפה לתשובה קצת יותר מפורטת, ולשמחתי היא המשיכה, "החלב מסמל את תכונת הנתינה". מלכה הרימה אליה זוג עיניים, היא בלעה את רוקה וניסתה לבלוע גם את מילותיה של שולי. "נתינה??" היא שאלה, "כן. נתינה". מלכה חידדה, "למי נותנים, מה נותנים?" שולי אמרה שהכוונה היא לנתינה קצת שונה ממה שחשבנו עד היום. "את מבינה מלכה? אנחנו רק חושבים שאנחנו אוהבים לתת למישהו אחר, אבל בכל פעם שאת נותנת, את עושה את זה מסיבה אחרת לגמרי, את עושה זאת כי זה גורם לך להרגיש יותר טוב עם עצמך". "נכון" סיננה מלכה, בעודה עושה חשבון נפש קצרצר, כי התשובה קצת הפתיעה אותה. כשחשבה על זה לרגע, מייד ענתה: "את יודעת, יש בזה משהו".  "אז תשמעי עוד משהו" המשיכה שולי "כל אחד מאיתנו אוהב את עצמו, אך יש שלב בהתפתחות האנושית, שבה מגיעים להבנה שכל עוד שאנחנו חושבים רק על עצמנו, וכל אחד לוקח ודואג רק לעצמו, המצב מתחיל להיות ממש בעייתי. אין התחשבות בזולת, אין אהבה הדדית וכל העולם מתנהל בכאוס אחד גדול. ובגלל זה בשנים האחרונות אנשים מתחילים לחפש כל מיני דרכים איך לפתור את המצב הזה, כשלמעשה, זה מה-זה פשוט, כל מה שצריך הוא ללמוד מהי אותה נתינה אמיתית" 

"איך יכול להיות?"

לאחרונה שולי לקחה קורס קבלה. היא היתה נכנסת אלי פעם או פעמיים בשבוע ומספרת לי על מה היא למדה. אין ספק, שולי אשת חייל. בודקת, לומדת, מחפשת, מוצאת ואף פעם לא עוצרת. יש לה סקרנות אינסופית לגבי כל דבר בעולם, היא אחת כזו שרוצה להבין "למה", ובקבלה היא התחילה לקבל תשובות. ואני, שכנתה, הפכתי לאוזן קשבת יותר ויותר, כי היא היתה חוזרת מהלימודים ומסברת את אוזניי, על כל מיני נושאים, שקשורים לחיים, ממש לכל דבר בחיים. ואני פשוט אהבתי את זה.  שולי ומלכה שקעו תוך כמה דקות בשיחה מרתקת, שבה מלכה שאלה מידי פעם שאלות ותהתה, ושולי הסבירה לה הכל בסבלנות אין קץ. הן דיברו על נתינה, ושולי המשיכה והרחיבה: "כבר מיום היוולדנו, החלב משמש כאמצעי לחיבור ונתינה בין האם לבנה. אכילת מאכלי חלב בשבועות מציינת את העתיד הנפלא הצפוי לנו, בו התכונה הזו, הנתינה הטהורה, תמלא אותנו, וכמו שהאם נותנת לבנה כך אנו נהנה מלתת באמת, והנתינה עצמה היא שתמלא אותנו." דבריה של שולי מילאו את החלל. ראיתי איך מלכה אט אט מרפה איבריה ו.. נושמת לרווחה. "אז יש בזה סימליות, משהו עמוק שמצביע על דברים שנוגעים לנו באופן ישיר", אמרה ספק לעצמה, ספק לנו " והמשיכה בהתרגשות: "שולי, את מלכה!". "לא" ענתה שולי "את מלכה..." אמרה וחייכה.

 שבוע אחרי

יומיים לפני חג שבועות, כשהמקרר מלא עוגות ופשטידות חלביות, ועוד מעדנים שמלכה ואני הספקנו להכין, הזמנו את שולי לסעודת מלכים מלאת גבינה (ונתינה) אמיתית. אין ספק שזה היה בילוי מסוג אחר. העברנו ערב מרתק שהותיר בנו טעם של עוד. "עוד" לדעת על המשמעות של כל דבר, ו"טעם" לטעום מהסיבה האמיתית לחג הנפלא הזה.